״תנו לאתיופיה לפתוח ידיה לאלוהים.״
חברי הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, המסורת הנוצרית העתיקה ביותר במדינות אפריקה שמדרום לסהרה, עוסקים באופנה ייחודית. הם צמים לעתים קרובות, כפי שמייעצת הברית הישנה, ושומרים את השבת. כנסיות האבן בנות מאות השנים שלהם, כמו זו שבלליבלה, הוכרו כפלאי תבל. המורשת והאמונה של הדת קיימות בצורות חומריות קטנות יותר, למשל: קמיעות, ספרים וסמלים מצויירים. על אף שסוג של חפץ אתיופי-נוצרי אינו עוצמתי או מעורר את הצטלבות בעולם האחר עם היום-יום, כמו הצלבים שלהם.
ישנו מגוון מדהים של צלבים – חדשים או ישנים – אשר מתחלק לשלושה סוגים: צלבים לתהלוכות, לצמידים ולצוואר. האחרונים נקראים לעתים גם תליוני צלב ועשויים לרוב מכסף או ממתכות פחותות יותר. צלבים לצמידים, בהם משתמשים הכמרים כדי לברך את ההדיוטות, עשויים לרוב מברזל או מעץ. צלבים גדולים יותר לתהלוכות עשויים לרוב מברונזה, ומעוטרים בסרטים במהלך השימוש בהם בטקסים.
הצלבים העתיקים ביותר ששרדו הם מהמאה ה-12 וה-13; הם נמצאים במוזיאונים בינלאומיים ובכנסיות ומנזרים שבאזורים ההרריים של אתיופיה, בחציה הצפוני של המדינה. (הנצרות הגיעה לאתיופיה דרך סוריה במאה הרביעית.) הצלבים העתיקים מוצאים לשימושים פולחניים.
תהליך ייצור צלבים חדשים נמשך תמיד. אקסום, הבירה המלכותית העתיקה, הינה כיום מרכז לעבודת מתכות משובחת. בעלי המלאכה שנמצאים בה מייצרים את הצלבים בסגנונות שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר בעולם. במיוחד בולטים הצלבים לצמידים עם הגימורים המעוגלים והזרועות המתלקחות, בעלי המורכבות הביזנטית. צלבי הברזל נוטים להיות פשוטים, בעוד שאלה העשויים מנחושת ומכסף לרוב משוכללים יותר.
מוטיבים צלבניים – מצוירים, רקומים, מקועקעים – הינם מאפיין מתמיד בתרבות הנוצרית-אתיופית. אך אולי ישנו קסם ייחודי לצלב מסוים שקיומו אינו תלוי בתפאורה וברקע, ושסביבו יכול האדם לכרוך את ידו, או לחלופין – בו יכול האדם לגעת, בהתחשב בעובדה שכמרים טופחים את צלביהם על מצחיהם, פיותיהם ולחייהם של המאמינים.
