יכול להיות שקיים דבר כזה לטייל יותר מדי?! תלוי את מי שואלים.
מאז שבני האדם המציאו את המפות לראשונה, הרגשנו דחף למלא אותן. הרצון שלנו לראות מה מסתתר מאחורי אותה גבעה רחוקה, מעבר לאותו ים רחב או מחוץ לעולמנו, היינו חלק מהותי מאיתנו, ומחקרים מראים שתאוות הנסיעות הטבועה בנו יכולה גם להפוך אותנו לחכמים יותר, שמחים יותר ויצירתיים יותר.
אך האם זה אפשרי לצרוך מנת יתר מדבר כל כך טוב? האם האינסטינקט הטבעי הזה לראות ולהבין טוב יותר את העולם, יכול לגאות על גדותיו ולהפוך להתמכרות של ממש?
״התשובה הפשוטה היא שכן, זה אפשרי״ אומר ד״ר מיכאל בריין, פסיכולוג חברתי המתמחה בנסיעות ובתקשורת בין תרבותית. ״אך מסובך ביותר להבין מהו הגורם לכך.״
מדובר בשאלה שאתגרה מומחים מאז 1886, השנה בה שוטט טכנאי גז צרפתי בשם ג׳ין-אלברט דאדאס בפאתי בית חולים בבורדו. לאחר שערק מהצבא הצרפתי כחמש שנים קודם לכן, ״התייר הפתולוגי״ עשה טיול שתי וערב באירופה על שתי רגליו, ללא הפסקה במשך 5 שנים. הוא הגיע לברלין, פראג, מוסקבה וקונסטנטינופול, עד שנכנע ואפסו כוחותיו. עד שהגיע דאדאס לבורדו, הוא כבר שכח את כל טיוליו.
הפסיכיאטרים שטיפלו בדאדאס במשך כמה שבועות ביקשו להסביר החשק הקיצוני שלו לטיולים באמצעות מחלה ברת אבחנה: ״דרומומניה.״
מונח זה, שלעתים נקרא גם ״Vagabond Neurosis״, נוסף באופן רשמי למדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות כ״הפרעת שליטה בדחפים״ וכ״בעיה פסיכיאטרית״ בשנת 2000. הגדרת המחלה: ״הסובלים מהמחלה מרגישים דחף חריג לטייל; הם מוכנים לבזבז מעבר למה שברשותם, להקריב את עבודתם, את אהוביהם ואת הביטחון שלהם במסגרת החשק שלהם לצבור חוויות חדשות.״
״התמכרות לטיולים היא יותר פסיכולוגית [מאשר ביוכימית],״ אומר ד״ר בריין. ״כמו כל דבר אחר, אם תתנו לה להשתלט עליכם, עשויה להיות לה השפעה רצינית על היבטים אחרים בחייכם.״
אם משימת חייכם היא לבקר בעיירות אפלות ובטריטוריות כמו ארגאו, צוג וכל מה שביניהן – האם הדבר יקרב אתכם להכרת העולם, או ירחיק אתכם מהמציאות?
אמנם לא שמענו על עוד אדם שחווה איבוד דעת שכזה במהלך אודיסאה מרובת שנים מאז הטראנס האפי של דאדאס, אך המונח ״דרומומניה״ חזר לסדר היום לאחרונה כדרך נפוצה לתאר ולאבחן גזע חדש של נוודים מקצינים: מטיילים תחרותיים. הם מונָעים מזמן, כסף ודחף, ומקדישים את חייהם למטרה להגיע לכל מקום. אותם מטיילים תחרותיים נקראים לעתים ״אספני מדינות״ – הם פורסים את העולם לכדי פאזל אינסופי של ערים, מחוזות, חבלי ארץ, טריטוריות, אטולים, אובלסטים וכתמים געשיים רחוקים להפליא, ומתחרים מסביב לעולם בצבירת מקומות, בדיוק באופן בו אנשים אחרים אוספים בולים. מה שמניע אותם הוא פרדוקסאלי במקצת: משימתם היא ״להכיר״ את העולם, ולהרוויח נקודות בעודם עושים זאת.
ישנם יותר מ-30,000 אנשים כיום המתחרים באופן אקטיבי על תואר האדם שטייל הכי הרבה בעולם, באתרים כמו Most Traveled People, The Best Travelled ו-Shea’s ISO List, המתחזקים רשימות מתעדכנות של סך הטריטוריות בהן ביקר כל אספן. זהו מקרה בוחן מרתק: אם משימת חייכם היא לבקר בעיירות אפלות ובטריטוריות כמו ארגאו, צוג וכל מה שביניהן – האם הדבר יקרב אתכם להכרת העולם, או ירחיק אתכם מהמציאות?
״אני מכיר הרבה אנשים כאלה, ואפשר לומר עליהם מיד שיש משהו לא בסדר אצלם. הם לא יכולים להפסיק והם מוכנים לסכן הכל בחייהם לטובת הטיולים,״ אומר לי אבמונטה, אשר בגיל 32 הפך לאמריקאי הצעיר ביותר שביקר בכל מדינות העולם. ״אם תבדקו ברשימות תגלו אנשים רבים שאיבדו את בני הזוג שלהם, את ההון שלהם ואפילו את הבתים שלהם.״
אחד מאותם אנשים הינו ג׳ון קלוז, עורך דין מהודו שהחזיק בשיא גינס: ״האדם שטייל הכי הרבה בעולם״, לפני שבגינס החליטו שהקטגוריה הזו סובייקטיבית מדי, וביטלו אותה. כאשר מתחרה אחר על אותו שיא החל לצמצם את הפער של קלוז, הוא הכריז בפומבי: ״התואר הזה עלה לי בשש רעיות, ואני לא מתכוון להיכנע בקלות!״
המדע שמאחורי תאוות הנסיעות
ד״ר בריין מציין שהוא הכיר אנשים שהיו כל כך נואשים להמשיך לטייל שהם אפילו מצאו את עצמם בבתי כלא זרים, אחרי שעסקו בפעילויות בלתי חוקיות לצורך מימון הנסיעות שלהם. ועדיין, רק חלק קטן מהמטיילים שהוא נתקל בהם סובלים באמת מההתמכרות וחוסר השליטה בדחפים המאפיינים את הדרומומניה.
אז מה מונע מיתר האנשים המכנים עצמם ״מכורים לטיולים״ ללחוץ על הברקס?
״ובכן, ברגע שאתה מבין שחוויית הנסיעות מספקת ביותר ולא דומה לשום דבר אחר, אתה רק רוצה להמשיך לטייל,״ אומר ד״ר בריין. ״זה לחוות קלידוסקופ של מראות, חוויות וצלילים חדשים כל פעם מחדש, וניווט מוצלח באותן סיטואציות זרות הוא הדרך הטובה ביותר לענות על הצרכים שברמות הגבוהות יותר בתאוריית הצרכים של מאסלו.״
טיולים מהווים מפלט, אבל הם לא צריכים לשמש אך ורק למטרה זו.
במילים אחרות, ההתמכרות שאותם תרמילאים, נוודים דיגיטליים ו-3.5 מיליון #traveladdicts (מכורים לנסיעות) באינסטגרם טוענים שיש להם, הינה ככל הנראה תגובה התנהגותית נרכשת לתחושת ההגשמה הרגשית שמציעים הטיולים.
כפי שמסביר ד״ר בריין, בהתייחס לתאוריית הצרכים של אברהם מאסלו, רוב האנשים מארגנים בתת-מודע את סדר היום שלהם באופן כמה שיותר צפוי, קל ונקי מלחצים, על מנת להשיג את הצרכים הבסיסיים של האדם: הישרדות וביטחון. אך ככל שאנשים משמרים את השגרה הזו לאורך זמן רב יותר, הם מגבילים יותר את שפע ההזדמנויות והסיפוק הפוטנציאליים וכן את הצמיחה האישית. יציאה מאיזור הנוחות והצבת אתגרים לעצמכם לא רק מלהיבים מאוד, אלא גם עוזרים לענות על צרכים כמו השלמת הישגים ומימוש עצמי, הנמצאים בצמרת הפירמידה.
״טיולים מהווים מפלט, אבל הם לא צריכים לשמש אך ורק למטרה הזו,״ מזהיר ד״ר בריין. ״יש גבול לכמות הטיולים שאפשר לצאת אליהם.״
זה הגיוני לחלוטין. הסיבה העיקרית שטיולים מרגישים כה מתגמלים ומיוחדים היא שהם מהווים בריחה פיסית ופסיכולוגית מהשגרה. אך ברגע שהם הופכים לשגרה, כל טיול מרגיש פחות מלהיב, ומתגבר הרצון לחזור הביתה – כפי שתיאר אבמונטה.
בימים אלה, כאשר הוא לא עסוק בניהול העסק שלו או בתכנון טיול לטיפוס על הווינסון מסיב באנטרטיקה, מייעץ אבמונטה למטיילים צעירים באשר לסכנות ולתגמולים שמציעות הדרכים.
״בכל פעם ששואלים אותי כמה זה ריאלי להתפטר, לעזוב את הבית ולטייל ״במשרה מלאה״, אני עונה: ׳אל תחשבו על זה אפילו,׳״ אומר אבמונטה. ״זהו מדרון חלקלק הישר אל איבוד הדעת.״
