״הייתי בן 7, ובעודי עסוק במטלות היומיום שלי, הרוח התגברה. הדלת הסתובבה לאחור אל האסם והתרסקה לתוך הקיר. רכבתי על באיו כבר במשך שנים כך שהכרתי אותה טוב, אבל הרעש כנראה הכניס אותה להלם, והיא החלה להסתער ברחבי החצר כשרגלי עדיין הייתה באחיזה. התרסקתי לתוך כל מה שהיה מאחוריה. עצמות נשברו ודמעות זלגו. למרבה המזל, אמי ואחי לואיס באו להצלתי. ועם זאת, אתה מבין שזה פשוט עוד יום רגיל בצורת החיים הזו עם כל החוויות כאן. אחרי הכל, אנחנו גאוצ׳ו.״
אגוסטין ארנלדו לגיזאמון כבר בן 48 היום, וכשאני שואל אותו על הילדות שלו – אחרי רגע של מחשבה, זה הסיפור שהוא בוחר לספר. זה אולי משקף יותר מכל סיפור אחר את החיים של האנשים האלה, יש משהו בדרמה היומיומית ששופך אור על כל כך הרבה מעבר. תחשבו על זה, ילד בן 7 שעובד בחווה המשפחתית הנמצאת עמוק בתוך אזור הסלטה שבארגנטינה הצפון-מערבית, נתפס ונגרר בחוזקה על ידי סוסה מבוהלת. כל יום כאן הוא אתגר וחוסר וודאות לאנשים בכל גיל, וזו לא דרך חיים פשוטה. רציתי להבין את האנשים האלה, ואיך המסורת והתרבות שלהם שורדות בתקופה של שינויים ותהליכים מתמידים. מסתבר שהכל נעוץ בשיתוף: מצוקה משותפת, אחריות משותפת, ניסיון משותף.
״לפני יותר מ-400 שנה, במהלך המאה ה-17, אנשים הנקראים גאודריואים הגיעו לעבוד כאן, בנמל של בואנוס איירס. במהלך השנים ובתחילתה של מלחמת העצמאות (1810 – 1818) הפך הגאודריו לגאוצ׳ו.״
״הגאוצ׳ו הוא בן כפר שרכב על סוסים במיומנות רבה, והיה ללוחם אמיץ, בעל משימה פשוטה: להגן על משפחתו ועל כל משפחה ארגנטינאית אחרת שהיו תחת פיקודו של הגנרל סאן מרטין (הידוע גם בתור המשחרר של ארגנטינה, צ׳ילה ופרו) ושל דמות הגיבור המייצגת ביותר שלנו, הגנרל מרטין מיגל דה גוואמס, הידוע גם כגיבור הגאוצ׳ו.״
אגוסטין הוא אדם גאה, אבותיו חשבו ללא הרף כיצד לשחרר את ארגנטינה מהאימפריה הספרדית, והתרבויות והמנהגים המשיכו עד לכאן היום. למרבה המזל, כאשר נגמרה המלחמה, דרך החיים שלהם הפכה לפחות לוחמנית והם התמקדו יותר בעבודתם כבוקרים.
בוקרים או טובות?
כל יום של אגוסטין מתחיל ב-4 לפנות בוקר. מחכה לו ולמשפחתו עבודה בחווה, שכן הכבשים, הסוסים והבקר דורשים תשומת לב חסרת רחמים. הגאווה המונחלת בהם מהגאוצ׳ו הראשון ניכרת באגוסטין, בעודו מוליך אותי דרך שבילי חייו. המחויבות לא מגולמת רק בדברים שהוא ומשפחתו עושים מדי יום, אלא גם באופן בו הם עושים אותם. האכפתיות וההשקעה שלהם זה בזה ובעבודתם מרעננות וממלאות בצניעות וענווה.
מניסיוני, הביטחון הזה בחוסר הוודאות הוא יכולת שרק אנשים הנמצאים במקומות מרוחקים תחת תנאים קשים יכולים לגייס. הם תמיד נכונים, תמיד עובדים למטרת הקהילה שלהם. זוהי אווירה שמעוררת השראה בכל פעם שפוגשים בה. לדעתי, דרך החיים של הגאוצ׳ו תשרוד את מבחן הזמן ותמשיך להשפיע על אחרים שפוגשים בה ולעורר בהם השראה.
״סגנון החיים שלנו חשוב כי הוא מאפשר לנו לשמר את הערכים שלנו ולהנחיל אותם בצעירים, אחרת לא יהיה להם מושג לגבי המשימה שלהם והערכים שלהם בחיים האלה. בנוסף, חשבו לנו מאוד להראות לאנשים אחרים דרך חיים טהורה ואמיתית.״
אבל מהם הערכים וצורות ההתנהגות שאותם אגוסטין מעוניין להנחיל לצעירים?
״ובכן, להיות גאוצ׳ו בצפון ארגנטינה זו דרך חיים, דרך הווייה, למעשה, אם רוצים לבקש טובה ממישהו בשפת הרחוב, אפשר לומר: ׳תוכל לעשות לי גאוצ׳ו?׳ אכפת לנו מאוד אחד מהשני, אנחנו תמיד עוזרים לשכנים שלנו ולקהילות שלנו. ואנחנו חייבים לנהוג כך, כי זה לא סגנון חיים שכולם יכולים להסתדר בו לבדם. וגם, למה שתחווה דבר כל כך מיוחד לבדך, אם אתה יכול לחלוק אותו עם אחרים במקום?״
למה כדאי לצפות כשמבקרים בחוות גאוצ׳ו?
״אתם תחוו את החיים הטהורים ומלאי ההקרבות של הגאוצ׳ו. יש תיאום מצוין בין המשפחות המאפשר לבצע מטלות שונות, אנחנו צוות, אנחנו חיים ועובדים למען מטרה משותפת. זה משאיר אותנו מלאי תקווה בזמנים הקשים, ומרים את החוויות המשמחות שלנו לרמות חדשות. הכל נעוץ בשיתוף. כמובן שתרכבו עם הגאוצ׳ו, תלמדו איך לעבד את האדמה ולשלוט בבקר, אבל החוויה האמיתית היא האנשים עצמם. מה שתלמו מהאווירה ומהיסטוריה שלהם.״
יכול להיות שהרקע שלי בחקלאות גורם לי להרגיש קרוב יותר לקהילות האלה, יש לנו רקע משותף (גם אם לא קיצוני באותה מידה), וכן דרך חיים ודרך מחשבה על החיים והקהילה שאתה חולק אותם איתה.
זה תמיד מדהים אותי וממלא אותי בענווה כשאני פוגש אנשים כמו אגוסטין, שנולדו בצד השני של העולם לדרך חיים אחרת. ועם זאת, אותן נקודות דמיון גורמות לך להבין שלא משנה מאיפה באת ולאן אתה הולך, יש אנשים אי שם שאתה חולק איתם את אותן האמונות על החיים. זה מה שהופך טיולים למיוחדים באמת, למצוא את הדומה בשונה.
