בחלקים הכפריים של אמריקה, קונדסנים משתתפים בבילוי מזדמן המכונה "הטיית פרות". זה כרוך בהטיית פרות ישנות באמצע הלילה.
הגברים הצעירים של ההאמר מעמק האומו באתיופיה, בגבול עם קניה, מוכיחים את עצמם בצורה די דומה. זה מחייב אותם להצליח בטקס "קפיצת בקר", אתגר המחייב אותם ללכת על גבם של בהמות.
שלא כמו הגרסה המערבית, מעשה זה לא נחשב כעבריינות. נהפוך הוא: קפיצת הבקר היא פעילות נפוצה בקרב ההאמר, פולחן המאורגן לאור היום ובעל חשיבות גובהה. זו הדרך שבה נער מתבגר מוכיח את עצמו ומוכיח שהוא מוכן להינשא ולהחזיק בהמות – כדי להפוך ל"מאז" – בוגר, לפי הגדרת הקהילה.
המבחן הקצר הזה שמצריך עצבי ברזל ועוצמה גופנית הוא גולת הכותרת של מפגשי ההאמר הרב יומיים המתרחשים בין העונות הגשומות. מבקרים מגיעים מכפרים סמוכים, שבדרך כלל מונים 10 עד 30 משקי בית. (ההאמר האגרו-פסטורלים מונים כ -45,000). הם יושבים באווירה רגועה כנהוג אחרי שהקציר מסתיים, ומדברים ושותים בירת סורגהום. נשים רוקדות בקבוצות, הפעמונים הדקורטיביים שלהן מצלצלים בסנכרון. וכמה מהן מתכוננות לטקס פולחן משלהן.
לפני תחילת טקס קפיצת הבקר, נשים נעמדות בטור ומוצלפות על ידי גבר. האלימות של ה"מיסרה", או שוט ההצלפה, אמורה לבחון את נאמנותן של הנשים לבחור הצעיר העומד להגיע למרכז הבמה. חלקן קרובות משפחתו, וחלקן לא. (כך או כך, הוא יצטרך להחזיר את הטובה אם אחת מהנשים שעמדו לצידו תדרוש ממנו). הנשים מקבלות את האתגר עם הרבה יותר בטחון מהבחור הצעיר. הן מחייכות ומעיזות את הגבר להצליף בהן חזק יותר. הצלקות והביטחון העצמי שהן מראות הוא סיבה לגאווה.
כבישים חדשים לעמק האומו הביאו איתם מבקרים מערביים בשנים האחרונות. חשיפת התיירים לטקסים אלה גדלה אף היא, וכך גם ההלם מאכזריותם. מרת הרוח מהטקסים אינה ברורה, בלשון המעטה. כדאי לשקול את המידע הבא: האישה הממוצעת בעמק האומו חווה את כאב הלידה (ללא משככי כאבים מודרניים) חצי תריסר או תריסר פעמים. בקרב תרבות זו צלקותיה של האישה מעוררות תגובה הפוכה מגועל או מהתנשאות. כמו בחלקים אחרים של עמק האומו, הצלקות, אם מטופלות כראוי, נחשבות יפות. (לעוד מידע על "המוסכמה הפתוחה" של הכאת נשים בהאמר ו"השימוש בשוט לשליטה חברתית", ראו את המחקר מאת האתנוגרף ז'אן לידל שפורסם ב 1994).
הנשים צופות בטקס, בשלב זה פצעיהן כבר מרופדים באפר ריפוי, עורן וצמותיהן המתוחות נוצצים מעיסת האוכרה והחמאה. גברים מבוגרים יותר מכינים את הבהמות לטקס הקפיצה. עשרה חיות – זכרים ומסורסים וצייתנים – נעמדים בשורה, יוצרים קורה מתנודדת ורבת-רגליים. כדי להקשות על הבחורים, המארגנים מורחים את גבם של החיות צואה חלקלקה.
מגלחים רק חצי מראשו של הצעיר (אם הוא יצליח, הוא יגלח את שערו לגמרי). הוא יחצה את הגשר הזה ערום, בכדי להדגיש את הסרתו מהקבוצה ברגע המכריע. האתגר: לקפוץ על גב השור הראשון ולרוץ הלוך וחזור ארבע פעמים. מותר לו ליפול רק פעם אחת; נפילה שנייה והוא נכשל. הוא חייב לחכות עוד שנה לפני שינסה שוב, ויסבול מאובדן ניכר במעמדו. לעומת זאת, אם הוא יצליח, הוא יחווה את טקס הלבשה שיהפוך אותו ל "מאז".
הבחור הצעיר יכול להתחתן, אם כי סביר להניח שהוא לא יעשה זאת מידית. נטילת אישה דורשת הוצאה גדולה על בעלי חיים ונשק. רוב אנשי ההאמר אינם יכולים להרשות זאת עד גיל שלושים – אזי זיכרונות הליכה על גבם של החיות נראים רחוקים, רחוקים מאוד.
קרדיט לצילומים: קלאודיה ג'ואן
מאת: אסף כהן
