הכפפות שלך
דרוכות אל מול גוף זריז כסנאי
והאגרוף – ישר לחיוך שלך!
– ניקולס גילן, ״שיר קצר למתאגרף קובני שחום עור״
בקובה, איגרוף זה יותר מסתם ענף של ספורט. מדובר במושא לתשוקה לאומית, כמו בייסבול – זירה שדרכה זורמת המציאות הקשוחה של החיים באומה המבודדת-פוליטית הזו, לעתים קרובות עד לנקודה של הצפה. הניצחונות גיבשו את מעמדו של המשחק. קובה נחלה הצלחות רבות בענף האיגרוף במשך עשורים, מתאגרפיה זכו ביותר מדליות זהב במשחקים הבינלאומיים מאשר כל מדינה אחרת. אבל הקובנים תמיד התאגרפו כחובבנים. ממשלת המהפכה אסרה על קיום ספורט מקצועי במדינה לפני כשישים שנה, תקנה שברובה עדיין נאכפת.
מערכת הספורט במדינה נתנה עדיפות למתאגרפים קובניים באופן מסורתי. כפי שציין כתב הספורט המפורסם, ס.ל. פרייס, ״אין ספורטאי בעולם שחי במקום המשקיע יותר בגילוי, טיפוח והנצחת ספורטאים טובים. גם ילדים עניים בני 10, הקבורים במקום כלשהו במעמקי קובה, יימצאו אם יש להם הכישרון הדרוש. הם ינצחו, ויהפכו לגיבורים לאומיים.״ עם זאת, לא בהכרח שאותם ספורטאים יתעשרו. מכאן שהפיתוי לעזוב את קובה (לארצות הברית, לרוב) ולהתעשר, בוער אצל רבים. אלה שנשארים, מרוויחים מקום מיוחד בפנתיאון. דוגמא לכך היא האלוף האולימפי כבד-המשקל, שדחה הצעה של 7 ספרות לערוק ולהיאבק במוחמד עלי, עם המילים הנצחיות: ״מה שווים מיליון דולרים בהשוואה לאהבה של שמונה מיליון קובנים?"
משחקי איגרוף נערכו בקובה לראשונה במאה ה-20 המוקדמת, כאשר מתאגרפים צפון-אמריקאים הגיעו להוואנה והתחרו שם במהלך עונת התיירות. במיוחד בולטת האלגנטיות של סגנון ההיאבקות הקובני שפותח מאז, סגנון זה שם דגש על זריזות ועל עבודת רגליים טובה, ומייצר מתאגרפים כה מפוסלים, עד שזה נראה כאילו שיקרו לגבי קבוצת המשקל שלהם. הנוער המבטיח במדינה הזין את ענף הספורט הזה במשך זמן רב. עובדה זו ניכרת גם בשמותיהם של מתאגרפים אגדיים מהעבר: קיד ג׳ווילאן, בני ״דה קיד״ פרט, וקיד שוקולד. (משורר לאומי בשם ניקולס גילן, הנציח את האחרון בשירו.) אלופים רבים בדימוס הופכים למאמנים בשלב מאוחר יותר בחייהם, ובכך מבטיחים את המשכיות המסורת.
