ברוב ימי הראשון בשכונות ההיסטוריות של ניו אורלינס, יוצאים מאות ולפעמים אף אלפי אנשים בשעות אחר הצהריים לצעוד ברחובות מאחורי תזמורת. הם רוקדים, שרים ועושים כל שברצונם. התזמורת מתהלכת אחרי קבוצה הנקראת ״מועדוני תמיכה ותענוגות חברתיים״, המורכבת מגברים ונשים שלובשים חליפות תואמות וחובשים כובעים צבעוניים, מנופפים במניפות מנוצות יען ובאביזרים מושכי תשומת לב אחרים. המועדונים לרוב מייעדים את ה׳אצולה׳ לנוע במכוניות פתוחות או בקרונות קטנים על גלגלים – הגברים בטוקסידו, הנשים בשמלות קוקטייל ונזרים. הם עוצרים בברים, בהם מוכרים עוף על האש וסנדוויצ'ים עם נקניק מתוך טנדרים, כדי להחיות את המסיבה. לאורך הדרך, הם עשויים לחלוק כבוד לחבר קבוצה שנפטר, ולשיר שיר קינה מחוץ לביתו.
הג׳אז נולד בשכונות התוססות האלה בתחילת המאה ה-20. הוא משך המון אנשים אפרו אמריקאים וגרם לאגן של כולם להתנועע ולרקד ברחובות העיר. הדבר הבהיל מאוד את הרשויות. בימי ראשון, שהיה במקור יום החופש של העבדים במושבה הצרפתית, התושבים נאספו כדי לרקוע בתוף ולרקוד, תוך שימור הביטויים התרבותיים של אפריקה בעולם החדש. בסופו של דבר המנהג הזה בוטל בשל פקודות העירייה. אך קצב המוזיקה המדבק, והתפקוד החברתי האנרגטי בונה הסולידריות – נשמרו. שני האלמנטים הללו היוו את הבסיס ליצירת הג׳אז.
חלק מהתומכים המקוריים של ז׳אנר המוזיקה הזה היו קהילות אפרו אמריקאיות נדיבות, שסיפקו ביטוחי קבורה והטבות נוספות לאנשים שנדחתה בקשתם לקבל שירותים חברתיים על רקע גזעי. הם שכרו תזמורות למצעדים ולתהלוכות לוויה רבות (עדיין מקיימים הלוויות ג׳אז למוזיקאים ולחברי המועדון, כמו גם לאחרים שקרוביהם שוכרים תזמורות לכבוד המאורע.) הקהילות האלה התפתחו להיות מועדוני התמיכה והתענוגות החברתיים, המהווים את ״הקו המרכזי״ של המצעד. החוגגים המתנדבים שנפלו בין המועדונים והתזמורות השכורות הקימו ״קו משנה״ בלתי רשמי, שמכאן שמו. תחת מדיניות ההפרדה הגזעית הדרומית (סט של חוקים ידוע לשמצה שנקרא ״ג׳ים קרואו״) שהתקיימה בניו אורלינס בשנות השישים, ״קווי המשנה״ היו להקצבות טעונות של המרחב הציבורי, ללוחמים על זכויות הזהות של התרבות השחורה, ויותר מהכל, למקור גאווה עבור חברי המועדון בהידורם, ועבור כל מי שקשור אליהם.
קווי המשנה נעשו פופולריים בשנות השמונים והתשעים, אז התזמורות פיתחו סגנון חדש ובלתי מתפשר, ששילב אלמנטים של היפ-הופ עם R&B ופופ. תפקיד המוזיקה השתנה במעט, עם זאת: תזמורות עדיין ניגנו בלייב באירועים כמו חתונות ולוויות, ונשארו המנוע לקווי המשנה, ובכך היוו את ההשראה לסגנון ריקוד ייחודי ומגונדר המזכיר את תרבות אפריקה ונקרא ׳באקג׳אמפינג׳. רקדנים רוקדים על מרפסות בחזית הבתים, קופצים על פחי אשפה, אפילו מנתרים מגג לגג לאורך מסלול המצעד.
אל השכונות שבהם נולד הג׳אז הגיעו אנשים לבנים ואמידים מאז השיטפון שהתרחש במהלך הוריקן קתרינה ב-2005 ועקר לצמיתות עשרות אלפי בתים של אפרו אמריקאים ואוכלוסיות חלשות, אך המועדונים ממשיכים להתהלך דרך הרובעים הללו במצעדים המסורתיים שלהם, ולעתים קרובות עוקבים אחר טביעותיהם של פיתוחי הדיור הציבורי שנהרסו לפני כעשור. הם נחושים לשמור על הצעידה ברחובות הללו, גם אם הם חייבים לעזוב אותם כאשר המוזיקה מפסיקה.
