מטייל שנהנה מהאנשים שמסתכלים, ומקצב החיים האיטי באופן כללי בבירת קובה.
בין הביקור בקובה ופרסומה של כתבה זו, תקופה שלמה כבר הסתיימה. ארה"ב מקלה במגבלותיה כלפי המדינה, וזהו רק עניין של זמן עד שייפתחו השערים ויפרוץ שטף של תיירים אמריקאים לקובה. אם אתם רוצים לראות את קובה בתפארתה הנוכחית, כדאי שתעשו זאת עכשיו.
בהיותי חושש מעט, ולאחר ששמעתי כמה וכמה סיפורי זוועות ("האוכל בכלא יותר טוב", "ירמו וישדדו אותך", "יעקבו אחריך"…), אוכל לומר שהחוויה שלי לא יכלה להיות שונה יותר ממה שסיפרו לי. האוכל למעשה לא רע ומאוד יצירתי – כל עוד אתם יודעים לאן ללכת. כל ארוחה שהייתה לנו, למעט אחת, הומלצה לנו על-ידי הקונסיירז' במלון סאראטוגה (Saratoga), סומליה הסיגרים הלא-קובני בעל הדירוג הגבוה ביותר (כן, סומליה של סיגרים קיימים, ואפילו ישנו מבחן רשמי), ועל-ידי רשת של עמיתים חובבי סיגרים.
אם אתם אוהבים הרפתקאות, שתיה, יכולים להעריך סיגרים ברמה גבוהה, בעלי חייך יצירתי, אוהבים מוזיקה קובנית, וביקרתם ונהניתם ממדינות עולם שלישי בעבר, אתם תיהנו בגדול. טבעונים שנמנעים משתיה ובעלי אובססיה לניקיון – מצטערים, כנראה שיהיה לכם עדיף ללכת לאשרם בארה"ב.
הכול שם מתרחש בזמן קובני, שהוא, אם מצפים ממנו להיות כל דבר שמזכיר יעילות, יכול להיות מאוד מתסכל. התגובה החכמה היא פשוט להדליק עוד סיגר (בקובה, ניתן לעשן בכל מקום, כולל מעליות, מסעדות, מוניות, ושירותים) ולמזוג עוד מוחיטו, שעולה כארבעה שקלים, והכל יישכח אחרי הסיבוב השני או השלישי.
אנשים מתלוננים על מהירויות הורדה איטיות בניידים באירופה ובישראל. בקובה, זה לא שהמצב הוא טיפה פחות טוב – מדובר במצב שבו אנחנו פחות או יותר חוזרים להיכן שהכול התחיל. כן, יש רשת סלולר, אבל ביצוע שיחת טלפון כוללת כעשרה ניסיונות להשיג חיבור, הודעת SMS לוקחת בערך יום לשלוח, ורשת G3 היא חלום רחוק בערך כמו זכיה של ישראל בגביע העולמי בכדורגל.
הצד החיובי בכך הוא שכל מה שעליכם לעשות הוא להתנתק, במובן המילולי והמטפורי. לאחר יומיים, זה הרגיש כאילו נעלמנו לשבוע. ואז מה, אם אתם בחופשה? זה גם מאפשר לכם הזדמנות ליהנות מהנוף ולספוג את המראות המנוגדים – דמיינו תמונה של רכבי שברולט ישנים משנות ה-50, פולטים עשן שחור, ללא חלונות, ידיות לדלתות או ריפוד, מחוזקים על-ידי חוטי תיל ואיזולירבנד, עומדים ברמזור לצד מרצדס חדשה מהמפעל; או בית מלון משוקם יתר על המידה, עם בקרת אקלים מרכזית, שידורי ESPN, רשת WIFI (טוב, סוג-של), ומבחר של בקבוקי קוניאק צרפתי, לצד מבנה שבכל מקום אחר בעולם היה מוגדר כבלתי-ראוי למגורים, עם תריסי עץ שבורים, ללא חלונות, ונורות עירומות מהבהבות, מחוברות לחיווט שנראה כמו רשת כורים שסרג עכביש שיכור.
ביקור בעיר העתיקה מרגיש כמו חזרה אחורה בזמן למאה אחרת: כאן, אדם הנושא את ארוחת הצהריים של יום ראשון – תרנגולת חיה ומקרקרת שרגליה קשורות והיא מוחזקת מרגליה – פוסע במורד מסלול התיירים הראשי בין מבנים בצבעי פסטל מהתקופה הקולוניאלית, בעוד שצלילי "מועדון בואנה ויסטה" בוקעים מכל רמקול אפשרי, בין בתי קפה פתוחים הממוקמים בפלאזה מכוסה בעצים, היא הנורמה.
כשהעניין מגיע לחיי הלילה, אין ערב שיכלנו להשלים כגמור ומושלם ללא מוחיטו וסיגר על הטרסה של הגבירה של הוואנה – מלון הנסיונל (Hotel Nacional) שאמנם ראה ימים טובים יותר, אך איכשהו שומר על קסם שמזכיר את זה של הונור בלאקמן (Honor Blackman) שידועה עבור תפקידה כפוסי גאלור מאחד מסרטי ג'יימס בונג – הסרט "גולדפינגר"). השירות נע במהירות של חילזון, אך יש מספיק צפייה באנשים כדי למלות את החללים. בלילה השני, הרגשנו כמו מקומיים ששיחדו את המלצרים אמש. שכחנו איפה היינו לדקה, ותל אביב הרגישה כאילו נמצאת על כוכב מרוחק.
מועדון הריקודים סלון רוחו (Salon Rojo), הנמצא מול הנסיונל, היה בכלל במערכת שמש נפרדת. שילמנו מחיר כניסה מופרז יחסית, והושיבו אותנו מאחורי שולחן ארוך. מלצרית בתלבושת נוקשה הגיעה ולקחה מאתנו את הזמנתנו, ולפני שיכלנו לספור עד שלוש, הוקפנו על-ידי.. .טוב, איך לומר, כמה עלמות חן צעירות. אם מישהו מאמין שניתן להשתיק את רוחו של השוק החופשי, זו יכולה להיות ה-דוגמה לכך שהמצב לא כך.
בעודו מציץ קלות מבעד הלביד המאושר ע"י הועדה לתיירות, ניתן לראות את העוני וכישלונו של הקומוניזם. צנרת ביוב פתוחה, רחובות עם נזק כה חמור שהם מזכירים מיניאטורות של הגרנד קניון, מבנים על סף קריסה, או ללא גגות, עקב עשרות שנות הזנחה, מדפים ריקים בחנויות אשר מציעות למכירה סוג אחד של משחת שיניים, שלוודאי גם משמש בו בעת כחומר כביסה. ובטון. הוא גרם למגורי הסטודנטים הצנועים שלי בטכניון בחיפה להיראות כמו מלון הריץ בהשוואה. בהחלט גורם לאדם להעריך את מה שיש לו.
נדמה כי האנשים כבר נכנעו לכך שזהו חלקם בחיים, אך פניהם עטורים חיוך גדול, והם נראים מאושרים יותר עד אין-קץ מהפרצופים האפורים שניתן לפגוש בנסיעת הבוקר בבית. אנו מקווים שבעתיד, יהיה להם אף יותר סיבות לחייך.
ברוכים הבאים לקובה! לכו לבקר בה לפני שהיא נעלמת.
